<h1>ראבי"ה סימן אלף קט"ו</h1>
<h2>דף קיא:</h2>
אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח, והוי נותן טעם בר נותן טעם, צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ודווקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר [ליה] לבי פיסקי ואכיל, קולסא דליפתא שרי דסלקא אסור ואי פתק בהו ליפתא שפיר דמי. ונראה דבצלים וחציר הוו להו כצנון ואפילו בסכין שאינו בר יומו דחורפיה מחלי ליה לשומנא דמיבלע ביה וכי פליט משוי ליה נותן טעם לשבח כדאמרינן בפ"ב דעבודה זרה (ל"ט ע"א) לגבי קורט של חילתית דאסור דמפסקי בסכינא דידהו. וכן קיבלתי מאבא מרי. ורבינו שלמה פירש שעלו בקערה על ידי צלי, וכן פסק בתשובותיו דווקא בצלי אבל נתבשלו ובלעו הרבה מטעם הבשר הוי כמבושל וטעם ראשון. ולפי זה לא שייך להתיר לגבי הגעלת כלים ביחד הרבה לומר נ"ט בר נ"ט [הוא] כדברי רבינו אפרים ב"ר יצחק. אבל רבינו זקיני (סי' רע"ג) פסק לא שנא עלו צלי או מבושל, וכן נ"ל שיותר י(ב)ש לבלוע בצלי יותר מבמבושל, וכן מוכח מדאמרינן והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' עד ורמא בישולא בגויה אמר יהיב טעמא כולי האי ומדקדק התלמוד משם דנותן טעם בר נותן טעם (דמותר) [אסור]. ואע"פ שיש לדחות דהכי קאמר מדיהיב טעמא כולי האי הבין רב שאילו היה בצלי היה מרגיש נמי בטעמו אעפ"י שלא היה מרגיש כל כך כמו בבישול, מסתבר דליכא חילוק כדפרישית.
